אבו זלף נ' חברת נמל חיפה בע"מ

החלטה

בפניי בקשה להורות על דחיית על התביעה על הסף מחמת התיישנות.

כעולה מכתב התביעה, המשיב עבד בשירות המבקשת בתקופה שבין 1.12.1986 ועד 5/02, מועד בו פרש מעבודתו. לטענת המשיב, במהלך שנות עבודתו אצל המבקשת היה חשוף לרעש שגרם לו לנזקי שמיעה. מכאן תביעתו.

התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 31.12.09.

המבקשת טוענת, כי תביעת המשיב התיישנה. התובע פרש מעבודתו בחודש 5/02. במועד זה פסקה חשיפתו לרעש הנטען במקום עבודתו אצל המבקשת. קרי למעלה משבע וחצי שנים טרם הגשת התביעה. המבקשת טוענת, כי תביעת המשיב התיישנה, בין אם נפנה להוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות, ובין אם נפנה להוראת סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין.

מנגד, המשיב טוען, כי עילת תביעתו התגבשה רק ביום 30.12.02, עת קיבל בית הדין האזורי לעבודה את תביעתו וקבע, כי ליקוי השמיעה והטנטון מהם סובל, הם בגדר תאונת עבודה כמשמעה בחוק. לטענת המשיב, רק במועד זה התברר לו כי קיים קשר סיבתי בין נזקי השמיעה מהם הוא סובל לבין תנאי עבודתו וחשיפתו לרעש בתקופת עבודתו אצל המבקשת. לטענת המשיב, בית המשפט העליון קבע, שההתיישנות מתחילה רק במועד גילוי בסיס רפואי מדעי לקשר בין הנזק לבין הפגיעה. לטענת המשיב, גילוי זה היה רק במועד מתן החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה. המשיב מוסיף וטוען עוד, כי נכותו הצמיתה בענף נפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי נקבעה אך ורק ביום 30.6.2004 וניתן לראות בתאריך זה המועד שבו התגבשה עילת התביעה.

איני מסכימה עם טענות המשיב ואקדים ואציין, כי דין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנות. ולהלן אנמק.

למותר לציין, כי לא נעלם מעיניי, כי המדובר בסילוק תביעה על הסף, דבר המצריך זהירות מרובה, ומתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות. על כן, ולצורך ההכרעה בבקשה לסילוק התביעה על הסף, הנני יוצאת מנקודת הנחה שהעובדות העולות מכתב התביעה על נספחיו, נכונות הן. (ראו ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה ([פורסם בנבו], 24.3.08).

סוגיית התיישנותן של תביעות על עוולות נזיקיות, מוסדרת באמצעות שתי מערכות דינים שונות המשלימות זו את זו: הוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), ובצידן הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

סוגיית ההתיישנות הכללית מוסדרת בסעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, הקובע כי תקופת ההתיישנות לתביעה אזרחית שאיננה במקרקעין היא 7 שנים. בסעיף 6 לחוק ההתיישנות נקבע המועד לתחילת מירוץ ההתיישנות, ולפיו: מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום בו נולדה עילת התביעה, כאשר סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מתנה על עיקרון זה וקובע כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". 

כאמור לעיל, המערכת השנייה המסדירה סוגיית ההתיישנות בתביעות נזיקיות, הינה פקודת הנזיקין. סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע הסדר מיוחד להתיישנות בתביעות על עוולות נזיקיות, ולפיו:

" לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך — היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום ארוע הנזק".

בנידון דידן, המדובר בעילת תביעה שנזק הינו אחד מיסודותיה. על כן, הסעיף הרלבנטי לענייננו, הינו סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין. כאשר על פניו, על פי סעיף זה, תביעת המשיב אכן התיישנה. התובע צירף לכתב תביעתו את חוות דעתה של ד"ר נחמה אורי משנת 2001 (9 שנים לפני הגשת התביעה) ובה קובעת המומחית כי התובע סבל מירידה הדרגתית בשמיעה אשר לא נתן את דעתו עליה עד אשר הופיע טנטון. המומחית מטעם המשיב קובעת, כי הטנטון הופיע לפני כשנתיים. בחוות דעתה, ד"ר נחמה קובעת למשיב אחוזי נכות צמיתה בשיעורים בלתי מבוטלים. ברי כי זה נזק שאינו של מה בכך, וכי המדובר בנזק שמקים עילת תביעה. כעולה מחוות דעתה של ד"ר אורי נחמה, שמיעתו של המשיב הלכה והתדרדה בהדרגה במשך שנים לפני בדיקת המשיב על ידה, ומכל מקום, הטנטון הופיע שנתיים לפני אותו מועד. משמע, ועל פי חוות דעתה של ד"ר אורי נחמה, ואם נחל את הספירה מאז גילוי הטנטון ולא לפני כן, אזי נזקי המשיב התגלו, לכל הפחות במחצית שנת 1999.

אלא מאי? תחולתה של הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אינה גורעת מתחולתה של הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ועל כן, יש להמשיך בבדיקת שאלת ההתיישנות, לנוכח הוראה זו. ראו לעניין זה, ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נד (2), 535, לפיו נקבע, כי הסדר ההתיישנות המיוחד הקבוע בסעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, נוגע לגילוי מאוחר של רכיב הנזק, ואילו הסדר ההתיישנות הכללי הקבוע בסעיף 8 ממשיך לחול כאשר לתובע נודעו באיחור עובדות אחרות המהוות חלק מעילת תביעתו, שאינן הנזק, למשל הקשר הסיבתי.

המשיב טוען, כי נודע לו על קיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין חשיפתו לרעש במהלך תקופת עבודתו אצל המבקשת, אך ורק עם מתן החלטת בית הדין האזורי לעבודה. טענה זו אינה מקובלת עליי, הן עובדתית (על סמך העובדות הנטענות בכתב התביעה בלבד) והן משפטית. ראשית, כבר בחוות דעתה של ד"ר אורי נחמה מטעם המשיב (חוות דעתה הינה מיום 27.8.01) ציינה המומחית, ולאחר ששללה גורמים אחרים להופעת הנזק אצל המשיב, כי הגורם היחיד שיכול להביא לירידת שמיעה, הוא חשיפה לרעש, כאשר בפתח חוות דעתה מציינת המומחית, כי המשיב עבד בנמל חיפה מאז שנת 1968, תפקידו האחרון אותו מילא שנים היה אתת וכי בתפקידו היה חשוף לרעש כבד של קונטיינרים של האוניות. שנית, פניית המשיב למוסד לביטוח לאומי לצורכי ההכרה בפגיעתו כפגיעה בעבודה, נעשתה זמן רב לפני קבלת החלטת בית הדין האזורי לעבודה (לטענת המשיב תהליך ההכרה ארך שנים). משמע, במעמד אותה פניה למוסד לביטוח לאומי, וללא קשר לתוצאה, המשיב ידע על קיומו של קשר סיבתי בין נזקי השמיעה מהם סבל לבין תנאי עבודתו. לא זו אף זו: מועד גילוי הקשר הסיבתי, אשר עמו יחל מרוץ ההתיישנות, יחול במועד בו ניתן היה לגלות אפשרות קיומו של קשר זה לאחר שהניזוק פעל כאדם סביר ונקט באמצעים סבירים לגילוי סיבת הנזק. בענייננו, המשיב פעל לגילוי סיבת הנזק וקיבל חוות דעת של מומחית מטעמו שקבעה כי קיים קשר כזה. קביעת המוסד לביטוח לאומי אינה יכולה לבטל את ידיעתו זו של המשיב. לא זו אף זו: בפועל, עובדה זו לא ביטלה את ידיעתו של התובע ו/או אימונתו בדבר קיומו של קשר סיבתי כאמור. והראיה לכך, עם דחיית תביעתו במוסד לביטוח לאומי, המשיב לא הרים ידיים והמשיך במאבקו עד שזכה בתביעתו בבית הדין האזורי לעבודה. זאת ועוד, המשיב בעצמו מודה, כי מירוץ תקופת ההתיישנות מתחיל במועד גילוי בסיס רפואי מדעי לקשר בין הנזק לבין הפגיעה בעבודה. גילוי בסיס רפואי מעין זה, התקיים, לכל הפחות, ובהסתמך על כתב התביעה בלבד, במועד קבלת חוות דעתה של המומחית מטעם התובע.

אשר על כן, משהוגשה התביעה לבית המשפט למעלה מעשר שנים לאחר גילוי הנזק, וכן למעלה משמונה שנים מאז גילוי הקשר הסיבתי בין הנזק לבין החשיפה לרעש בתקופת עבודתו של המשיב אצל המבקשת - והכל בהתאם לעובדות העולות מכתב התביעה ומנספחיו - אין מנוס מדחיית התביעה בשל התיישנותה.

לאור כל האמור לעיל, הנני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה.

המשיב ישא בהוצאות המבקשת, לרבות שכר טרחת עו"ד ומע"מ כחוק בגינו, הכל בסך של 1,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.